סוף עידן היוהרה: הליכוד סגר חשבון עם אדלשטיין ושלח אותו הביתה

הסיעה אמרה את דברה. האם המתפקדים ילכו בעקבותיה בפריימריז וידיחו את מי ששכח מאין בא?

יולי אדלשטיין, שבעבר הפתיע את כולם כשהדיח את רובי ריבלין בזכות תמיכת סיעת הליכוד – נפל הפעם בזירה שהוא חשב שהייתה שלו לנצח.

בועז ביסמוט הוא יו"ר ועדת חוץ וביטחון החדש של הכנסת. מוסד יוקרתי, תפקיד מכובד – אבל הסיפור כאן עמוק הרבה יותר מתואר על קיר. זהו רגע סמלי, כמעט פיוטי, של סגירת חשבון ישנה של הסיעה מול אחד מבניה הוותיקים ביותר – יולי אדלשטיין.

לאורך השנים, אדלשטיין בנה לעצמו תדמית של ממלכתי, שקול, אלגנטי. מילה טובה לכל עיתונאי, הופעה מכובדת על כל במה. אבל מאחורי החזות המרשימה הזו – הייתה גם לא מעט יוהרה. כשהדיח את רובי ריבלין מהדרך לתפקיד יו"ר הכנסת, הוא זכה אז בתמיכת הסיעה, דווקא בגלל שריבלין נתפס כבר כיהיר, מנותק, ושוכח למי הוא חב את כוחו. ההיסטוריה, כידוע, אוהבת לחזור על עצמה.

אלא שהשנים חלפו, והגלגל התהפך. היוהרה שוכנת כעת דווקא בצידו של אדלשטיין. האיש שפעם זכה ברוב מוחץ ודחף הצידה את מי שנחשב "המבוגר האחראי" – מצא את עצמו הפעם לבד מול ביסמוט. למרות הרזומה, הניסיון והוותק, הוא הובס, ושוב, על ידי הסיעה עצמה.

הסיעה שאדלשטיין פעם הכיר היטב, הסיעה שבזכותה עלה לגדולה, כבר לא איתו. היא מזהה את ריח ההתנשאות. היא יודעת לקרוא בין השורות, בין הראיונות המלוטשים, בין הציוצים המתחכמים. וביום פקודה – כשהוא היה זקוק לה באמת – היא פשוט לא הייתה שם בשבילו.

בועז ביסמוט, לעומת זאת, אולי פחות "ממלכתי" ביותר ומתחשב ברצון הציבור ולא התקשורת, אבל הוא חי את הרחוב הליכודי. הוא בא משם, מדבר את השפה, לא מתבייש להיות חלק מהמחנה, גם כשזה מצריך אומץ מול המיקרופונים. והרחוב הזה השיב לו אהבה, אמון, ובהצבעה האחרונה – הוא הביא לו את הניצחון.

האם התבוסה הזו בתוך הסיעה מרמזת על סוף דרכו של יולי אדלשטיין בליכוד? ייתכן. הקלפיות בפריימריז הליכוד דומות למדי למתרחש בסיעה – מתפקדי הליכוד יודעים לזהות מי חי את השטח ומי מחובר לבסיס, ומי נתפס כמנותק, גם אם עבר מסלול מרשים. ההפסד המהדהד הזה עלול להיות לא רק איתות אזהרה, אלא תחילתה של מגמה שעלולה להשפיע על מקומו ברשימה לכנסת בפעם הבאה. אם הליכודניקים בשטח ינהגו כפי שנהגו חברי סיעתם, ספק אם יוכל לשמור על מעמדו.

מוסר ההשכל ברור לכל ליכודניק: בסיעת הליכוד, הזיכרון אולי ארוך מאוד, אבל הסבלנות קצרה עוד יותר. ומי ששוכח את הבסיס שממנו בא, מי שמתנתק מהשורשים שמהם צמח – מגלה שהבסיס הזה יודע גם לסובב לו את הגב, וברגע הכי חשוב. זו סגירת מעגל כואבת עבור אדלשטיין, ושיעור חשוב לכל מי ששכח מי באמת שולט בבית.