מה נשאר מהשמאל? עליית הסיסמאות ונפילת המחשבה

מהחזון הלאומי – לקרקס ההפגנות | מהשיח המדיני – לרעש רק לא ביבי

בעידן שבו הפוליטיקה הישראלית מתנהלת תחת רעשי רקע בלתי פוסקים, יש רגעים נדירים של השוואה שמאפשרים להבין כמה התרחק השמאל הישראלי מהיסודות האידאולוגיים שעליהם קם. הדמות של חיים רמון – אחד מעמודי התווך של השמאל הציוני בעשורים הקודמים – היא דוגמה מאלפת לפער שהולך ונפער בין מנהיגות של רעיונות למנהיגות של סיסמאות.

רמון: שמאל ציוני עם תשתית רעיונית

חיים רמון היה איש שמאל מובהק, אך לא "שמאל של מחאות", אלא של עשייה ותכנון. הוא לא חיפש לצבור לייקים או להוביל הפגנות ריקות, אלא ניסה לשרטט דרך מדינית, ציונית, ריאלית – לפי הבנתו. כך, למשל, הוא היה מהראשונים שהובילו את רעיון "גדר ההפרדה" – לא כסמל של ניתוק, אלא כאמצעי ביטחוני וציוני שנועד להבטיח רוב יהודי בגבולות מוגדרים, תוך שמירה על בטחון אזרחי ישראל. הוא גם היה מהתומכים הבולטים של תכנית ההתנתקות – מתוך אמונה, שגויה או לא, שזהו פתרון שיחזק את ישראל מוסרית וביטחונית.

אפשר להסכים או לחלוק על דרכו, אך אי אפשר להתכחש לכך שרמון פעל מתוך ראייה מדינית כוללת. היה לו חזון, היו לו מטרות, והוא ידע לנסח אותן בבהירות.

ואז – השתלטות הסיסמאות

מול רמון ניצבת היום הנהגת המרכז-שמאל – או מה שנשאר ממנה. מנהיגות שכולה מתנקזת לשתי מילים: "רק לא ביבי". זו לא דרך. זו לא אידיאולוגיה. זה אינסטינקט של שלילה.

היכן הרעיונות הגדולים של השמאל? היכן תכניות השלום? היכן ההצעות למדיניות כלכלית חדשנית, לחיזוק המערכת הציבורית, או לשילוב ערכי של אוכלוסיות שונות? הכול התפוגג. נשארו רק הכעס, ההפגנות, וחיבוק הדוק של האליטות הישנות, מהתקשורת ועד מערכת המשפט.

מבחינה סגנונית, במקום שפה ערכית-רעיונית כמו של רמון – אנו עדים להקצנה בלתי פוסקת. שיח של "דיקטטורה", "סכנה לדמוקרטיה", "פאשיזם" – הפך לנחלת הכלל. במקום תוכן, יש פחדים. במקום מחשבה, יש דמגוגיה.

שמאל חלול – מנהיגות חלולה

חלק מהשמות המובילים כיום את המרכז-שמאל – בין אם פוליטיקאים ובין אם אנשי רוח – אינם מסוגלים לנסח אפילו פסקה אחת של משנה מדינית מגובשת. הם טובים בהפחדות, מצוינים בלייצר חרדה, אך אינם מציעים אלטרנטיבה. הם נאחזים במערכת המשפט כאילו היא המפלגה שלהם, מתיימרים לדבר בשם "הדמוקרטיה", אך בעצמם שוכחים מהי מנהיגות דמוקרטית אמיתית – שמתחילה בהצעת חזון, לא בהפחדת הציבור.

הלקח מרמון: בלי רעיון – אין תנועה

חיים רמון לא היה מושלם. הוא טעה לא פעם, וגם שילם מחיר אישי וציבורי. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא ניסה להוביל. הוא ניסה לחשוב. הוא לא הסתפק בלצעוק מהגג "ביבי מסוכן" – הוא ניסה להציע דרך אחרת, גם אם לא קונצנזואלית.

השמאל של היום – אם לא יתעשת – יישאר תנועה של ריאקציה ולא של אקטיביות. הוא יהיה קהל של מחאות, ולא של מעשים. וזה ההבדל האמיתי בין מי שבנה חזון – לבין מי שקובר אותו תחת סיסמאות ריקות.