כשימניים הם המטרה – זו סאטירה. כששמאלנים נפגעים – זו הסתה.

⚪ הצביעות נחשפת: כך חופש הביטוי הפך לכלי בידי צד אחד בלבד.

כשתוקפים את הימין – זו סאטירה.

כשתוקפים את השמאל – זו הסתה.

מירי רגב מגולמת כקופת קרקס. מחיאות כפיים.

שרה נתניהו מוצגת כנוירוטית פסיכוטית. צרחות וצחוקים.

גלית דיסטל מצוירת כחברת כת חרמנית. מותר, זה רק בידור.

אבל ברגע שערוץ 14 העז להציג צילום רנטגן סאטירי של גלי בה־רב־מאירה – פתאום "חצו קווים אדומים".

פתאום זו "פגיעה בנשים", "דה־הומניזציה", ו"חוסר טעם".

מעניין:

🔸 כשבארץ נהדרת עיוותו את פניו של יאיר נתניהו – זה עבר.

🔸 כשציירו את ביבי כקיסר מטורף – זה אפילו זכה בפרסים.

🔸 כשלקחו נשים מהימין והציגו אותן כדמויות מוקצנות, מגוחכות או פרועות – זה "מגניב", זה "אומץ", זו "ביקורת נוקבת".

אבל כשנוגעים בקודש הקודשים של האליטה השמאל־תקשורתית – שם נגמר ההומור.

מה קרה?

חופש הביטוי שמור רק לצד אחד?

סאטירה זה טוב רק כשהיא פועלת נגד הימין?

נמאס מהצבועים שמתחפשים ללוחמי מוסר.

אם חופש הביטוי – אז לכולם.

אם סאטירה – שתהיה דו־צדדית.

ואם תרבות ביטול – אז שתתחיל עם עצמה.

https://www.facebook.com/share/1EznoWJSFS/