הכשל המסוכן בפרשת תמר גרשוני: כשהשמאל הרדיקלי הופך למחסה למחבלים בפוטנציה

במשך שבועות נאסר שמה של תמר גרשוני לפרסום – פעילת מחאה קיצונית שבאופן בלתי נתפס הצליחה לזכות ב"חסינות ציבורית" בזכות שתיקה תקשורתית מחשידה ואיסור פרסום חריג שהושג בהסכמות מפתיעות בין המשטרה לבין סנגוריה.

העובדות מדברות בעד עצמן: גרשוני לא הסתירה את כוונותיה, לא חזרה בה מהתבטאויותיה המסוכנות, ולא הפגינה אפילו שמץ של חרטה. להיפך – היא הודיעה בפומבי כי היא חולה סופנית ומוכנה להיות "שהידית". מילים חמורות שמזכירות טרוריסטים מהצד השני של המפה.

וכאן נשאלת השאלה: האם מדינת ישראל, מדינת חוק אמיתית, יכולה להרשות לעצמה לגלות סלחנות כזו כלפי אדם שמכריז בגלוי על כוונתו לבצע מעשה התאבדותי מתוך אידיאולוגיה קיצונית?

האם הימנעות מהוקעה ברורה לא תעודד חולים סופניים אחרים – משמאל או מימין – לפרש את זה כקריאה למעשים אלימים? והאם שתיקת השופטים, העיתונאים והפרשנים במקרה הזה – היא רק מקרה, או שמא מעידה על אובדן המצפן הערכי של האליטות הישנות?

כשהשב"כ השקיע משאבים אדירים ברדיפה אחרי נערי גבעות, וכאשר עו"ד הימני נשלח לשמונה חודשי מאסר על מכתב טיפשי בפייסבוק, תמר גרשוני מקבלת כתף חמה מהתקשורת והגנה משפטית כאילו הייתה עדינה בר שלום.

האם חולה סופנית מהימין, שהייתה מכריזה על רצונה להיות "שהיד" נגד אנשי שמאל, הייתה זוכה לאותה חמלה ציבורית? ברור שלא. 

המקרה של גרשוני הוא נורה אדומה. אי אפשר להמשיך לטאטא את האלימות של פעילי השמאל הרדיקלי רק כי היא עטופה במילים כמו "דמוקרטיה", "מחאה" או "כאב אישי". הכאב לא מצדיק הסתה. והמחלה – לא מקנה זכות לרצוח.