טוהר הנשק, טוהר המוסר – ומה עם טוהר השיח?

המאמר של תת-אלוף (מיל') אילן כץ, לשעבר סגן הפצ"ר, לא מסתפק בביקורת מקצועית – הוא יריית אזהרה. ירייה כלפי פנים, נגד התופעה המסוכנת שבה קצינים לשעבר, פוליטיקאים ואנשי ציבור בישראל, מאמצים נרטיבים שמאשימים את צה"ל בפשעי מלחמה. לא מתוך אכפתיות – אלא ככלי ניגוח פוליטי.

כץ מזהיר – בצדק – מפני הסחף: הפיכת צה"ל מאבן יסוד של הקונצנזוס הישראלי – לחשוד המיידי. לא מדובר בביקורת מוסרית נקודתית, אלא בגל ציבורי שמאשים, משחיר, ומסמן את הלוחמים כאויבים.

וכאן נכנסים דבריהם של אהוד ברק, יאיר גולן ומשה (בוגי) יעלון.

אהוד ברק, ראש ממשלה לשעבר, לא היסס להשוות את ישראל של 2023 ל"רייך השלישי בשנת 1933", תוך שהוא מזהיר מפני דיקטטורה בפתח – כאילו אנו כבר במדינה פשיסטית.

יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל, הרחיק לכת וטען ש"לחיילים יש תחביב להרוג תינוקות בעזה". ביטוי שמהדהד את תעמולת הדם האנטישמית הגרועה ביותר.

בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, האשים את הדרג המדיני והצבאי בכך ש"משתפים פעולה עם פשעי מלחמה".

כשהמילים הללו מגיעות מפי אנשים שבעצמם עמדו בראש מערכת הביטחון – הן הופכות לנשק. לא נשק נגד החמאס – אלא נשק נגד צה"ל.

אילן כץ מזהיר – ובצדק – שהשיח הזה מסוכן יותר מכל פצצה. הוא יוצר מצב שבו חיילי צה"ל יוצאים לקרב בידיעה שבחזרה הביתה – מחכים להם כתבי אישום בתקשורת, מתקפות מבית, ובתי דין בינלאומיים שמוזנים ישירות מאמירות של מנהיגים ישראלים לשעבר.

דווקא כמי שהיה סגן הפצ"ר, כץ מזכיר לציבור שהמערכת הצבאית יודעת לטפל בעבירות אמיתיות. אך היא לא צריכה לעמוד לדין על עצם קיומה. לא כל לחימה היא פשע, ולא כל פגיעה היא טבח. לא כל מלחמה – היא השמדה שיטתית.

הציבור הישראלי חייב להבין: כשאהוד ברק ויאיר גולן מדברים על "פשעי מלחמה", הם לא מגנים תופעות קיצון – הם מפעילים נשק תודעתי נגד הלגיטימציה של צה"ל.

וכמו שכתב כץ – "פשעי מלחמה אינם מבוצעים על ידי דמוקרטיה מגוננת על אזרחיה". מה שכן מתבצע – הוא רצח אופי ללוחמים. מי שמבקש להילחם על מוסר – צריך להתחיל בלשון. מי שמבקש לשמור על ישראל – צריך לשמור על צה"ל.