חרדים לקרב – וגם לאמונה
עם גמרא ביד אחת ורובה ביד שנייה – והציציות מחוץ לשיח הציבורי
פרשת החייל ההומוסקסואל ששובץ בגדוד בחטיבה החרדית עוררה השבוע סערה תקשורתית צפויה מראש. אתרי החדשות געשו, הרשתות החברתיות התחלקו בין כעס לתמיכה, אך שאלה אחת מהותית כמעט לא נשאלה: מה חשבתם שיקרה?
מדינת ישראל רוצה לגייס חרדים. זו מטרה לגיטימית ואף חשובה. אבל אם אכן ברצוננו לשלב את הציבור החרדי במסגרת צבאית – אנחנו מוכרחים להבין דבר פשוט: המסגרת הזו חייבת להיות מותאמת לדרך החיים החרדית.
לא מדובר בהדרה, אלא בהבנה
בחברה החרדית יש כללים ברורים – צניעות, הפרדה בין נשים וגברים, שמירה על אורח חיים דתי מוקפד, ואכן גם תפיסה מסוימת בנוגע לנטיות מיניות. אפשר לא להסכים עם זה. אפשר לחשוב אחרת. אבל אי אפשר לצפות שמסגרת חרדית תתנהל על פי כללי חיים ליברליים.
מי שמכניס חייל גאה לגדוד חרדי פוגע פגיעה כפולה – גם בחייל עצמו, שייאלץ להתמודד עם דחייה והתנגדות, וגם בחיילים החרדים, שנדרשים פתאום להתאים את עצמם למציאות שלא עולה בקנה אחד עם אמונתם.
יש פתרונות – והם לא בכפייה
צה"ל הוא גוף רב-גוני. יש בו מקום לכולם – נשים, חילונים, דתיים, להט"בים. אבל זה לא אומר שכל חייל יכול להשתלב בכל מסגרת.
חייל גאה לא צריך לשרת בגדוד חרדי – בדיוק כפי שחיילת לא תישלח לשרת במאה שערים. לא כל מסגרת מתאימה לכל אחד – וזו לא הדרה, זו פשוט התאמה.
איש באמונתו יחיה – לא רק סיסמה
צריך לזכור: החרדים לא חיים רק לפי אורח חיים – הם חיים לפי אמונה.
הם מאמינים באלוהים, בביאת המשיח, בשמירת מצוות ובקדושת התורה.
וכשם שהם נדרשים לכבד את מי שלא מאמין – כך גם החברה הכללית נדרשת לכבד את אמונתם.
אם אנחנו באמת רוצים מדינה פלורליסטית – היא לא יכולה להיות חד-כיוונית.
פלורליזם אמיתי לא בוחן רק את הפתיחות כלפי השונה – אלא גם את היכולת לאפשר לשונה להישאר מי שהוא, מבלי לכפות עליו את ערכי הרוב.
הבחירה היא שלנו
אם מדינת ישראל באמת רוצה לראות את החרדים משתלבים בשירות – היא צריכה לא רק לפתוח את השערים, אלא גם להבין את הכללים שמאחורי השער.
חטיבה חרדית צריכה להישאר חרדית.
לא יהיו שם נשים.
ולא יהיו שם גם חיילים גאים – לא מתוך שנאה, אלא מתוך רצון לשמור על המסגרת הייחודית הזו.
ומי שלא מוכן לקבל את זה – שיסיק את המסקנה:
אולי הוא לא באמת רוצה גיוס חרדים, אלא חינוך מחדש.