הם דיברו — והוא הקשיב

הם עמדו בכיכר,

עם חולצות שחורות,

דגלים הפוכים,

שלטי "דיקטטורה".

והם צעקו.

"נפרק את הצבא!"

"נחסום את נתב"ג!"

"נשתולל עד שיכאב!"

הם לא לחשו —

הם צרחו.

וסינוואר שמע.

לא חבר כנסת.

לא שופט.

לא פרופסור באוניברסיטה.

הוא —

מחבל עם תואר במוות.

ישב בבונקר,

הקשיב לחדשות בעברית,

והבין:

זו השעה.

הם קראו לזה "מאבק".

הוא קרא לזה "הזדמנות".

הם כתבו מכתבים,

חתמו סרבנות.

"אני לא אעלה למילואים!"

"אני לא אלחם בשביל ביבי!"

"אני לא אגן על הדיקטטורה!"

והוא —

הבין שלא צריך עוד מנהרה,

צריך רק חלון פתוח.

וכשהשמש עלתה על השביעי,

הוא יצא.

לא עם מניפסט,

עם מצ’טה.

לא עם דגל,

עם דלק ובקבוק.

והבתים בערו.

והילדים נרצחו.

והנשים נגררו.

והתינוקות…

שקט.

ואז —

הם חזרו.

הם עמדו שוב מול מצלמה.

ועיניהם…

רטובות?

לא. רק מבריקות.

"אנחנו לא באמת סירבנו."

"אנחנו רק הזהרנו."

"אנחנו עם מוסר."

אבל הדם —

דם של יהודים —

זרם בגלל המילים שלהם.

הם לא ירו.

אבל הם דרכו.

הם לא רצחו.

אבל הם פתחו את הדלת.

וסינוואר —

הוא רק הקשיב.