איראן על הקצה: העם מחפש חירות, המשטר נסדק

אחרי עשורים של דיכוי, תרחישי היום שאחרי נפילת האייתוללות מציירים עתיד טעון: בין תקווה לדמוקרטיה לפחד מהתפרקות

לאורך יותר מארבעה עשורים, איראן חיה בצילו של משטר תיאוקרטי, שהשתלט על המדינה בשם מהפכה אסלאמית וגרר אותה להרפתקאות אידיאולוגיות, סנקציות כלכליות, וקרע עמוק בין השלטון לבין החברה. אך דווקא בעשור האחרון, ובעיקר מאז התפרצות המחאה האדירה של 2022 ("נשים, חיים, חופש"), הולך ומתערער היסוד שעליו ניצבת רפובליקת האייתוללות. זה לא קרה ביום אחד, וגם לא באירוע דרמטי בודד. אלא במצטבר – תסכול גובר, חברה צעירה ודינאמית שהפסיקה לפחד, משבר כלכלי חונק, והתפוררות הלגיטימציה של שלטון הדיכוי.

והיום, בעולם שבו גם איומי חוץ – מבצעי סייבר, חיסולים מדויקים, ואפילו עימותים צבאיים – מערערים את תחושת הכוח של המשטר, עולה השאלה שאסור להתעלם ממנה: מה יקרה ביום שאחרי

בין קום לקטיפה: מתכוננים לרעידת האדמה

קריסת משטרים אינה תיאוריה. היא היסטוריה. זה קרה באירופה הקומוניסטית, זה קרה בעיראק, זה קרה בלוב. ההבדל הגדול עם איראן הוא במורכבות. השלטון באיראן אינו רק רודני — הוא גם דתי, עמוק ומושרש. הוא מפעיל מערכת ביטחונית אימתנית (משמרות המהפכה), שליטה על התודעה דרך מערכת חינוך ואמצעי תקשורת, ורשתות כלכליות עצומות שמממנות את מנגנוני הדיכוי.

אך בדיוק משום כך, נפילתו – אם תבוא – תהיה לא רק פוליטית, אלא סוציו-דתית. קריסת המנגנון לא תשאיר אחריה ואקום רגיל – אלא קרע זהותי. את מקומו יתבעו שלל כוחות: מונרכיסטים מהגולה, לוחמי חירות ליברלים, אנשי דת מתונים, וגרעינים חמושים שיסרבו להרפות מהחזון המהפכני. במילים פשוטות – איראן של "היום שאחרי" תעמוד בפני שאלת יסוד: מה אנחנו עכשיו?

העם רוצה חופש – אבל איזה?

אם יש דבר ברור מתוך ניתוח עומק של החברה האיראנית, הוא זה: רוב האיראנים לא רוצים לחזור אחורה. לא לשאה, לא למולות. הם רוצים חיים רגילים, דמוקרטיה נורמלית, בלי כובד הדת על הראש ובלי טילים על השכנים. דור צעיר, נשים אמיצות, סטודנטים חכמים – כולם מבקשים לסיים את הקונפליקט הדתי ולבנות מדינה של חירות, פרנסה ושלום.

אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה: הוואקום שיותיר אחריו המשטר עלול להתמלא לאו דווקא בכוחות הטובים ביותר. גורמים גולים שאינם בהכרח מחוברים לקרקע, מיליציות חמושות, אנשי צבא עם שאיפות שלטון — כל אלו מחכים להזדמנות. גם כוחות זרים ינסו לשחק בלוח. רוסיה וסין ינסו לשמר השפעה. סעודיה וישראל יבקשו למנוע המשך איום. ארה"ב תשקול אם לתמוך, לעודד, או להיזהר.

מפתח להצלחה: הנהגה אחראית או פיוס חכם

המבחן הגדול של איראן החדשה לא יהיה רק בזהות המנהיג, אלא ביכולתה להקים מנגנוני מעבר מתפקדים. הנהגה שתדע לכלול את הכוחות השונים (ליברלים, טכנוקרטים, מיעוטים, דתיים מתונים), לפרק את מוקדי הכוח המושחתים, להכניס את משמרות המהפכה למבנה ביטחוני חדש – ולא פחות חשוב: לדעת לסלוח בלי לשכוח. אי אפשר להכניס עשרים מיליון איש למעצר על תמיכתם במשטר. אבל כן אפשר לפרק את המנגנונים, לעשות צדק עם הפושעים העיקריים, ולפתוח דף חדש.

זה דורש בגרות פוליטית – אבל גם זהות. כי איראן החדשה לא יכולה להיות קופי־פייסט של מודל צרפתי או אמריקאי. היא תצטרך לבנות מודל פרסי מקורי, שמכבד את השורשים התרבותיים העמוקים שלה, אך מביט קדימה.

מסקנה: סכנה גדולה, אבל גם הזדמנות היסטורית

נפילת שלטון האייתוללות יכולה להוליך את איראן לשני מקומות. האחד – לכאוס, כמו לוב או סוריה. השני – להתחדשות, כמו מזרח אירופה אחרי נפילת הקומוניזם. הבחירה לא תעשה רק ברחובות טהרן, אלא גם באולפני לונדון, באוניברסיטאות בטורונטו, ובכיסאות המנהיגות של כל מי שמבקש לטעון ללגיטימציה להוביל.

זה הזמן של הגולים להתחבר למציאות, לאחד שורות. זה הזמן של הכוחות הצעירים לבנות הנהגה. זה הזמן של העולם החופשי להיערך – לא רק לאיראן מתמוטטת, אלא לאיראן מחודשת.

ולבסוף – זה גם הזמן של כולנו להביט על העם האיראני לא כפצצה מתקתקת, אלא כעם אציל, חכם, שסבל רבות – ועשוי להיות, אם רק תינתן לו ההזדמנות, אור חדש במזרח.

🟠 הטור מבוסס על מחקר עומק שבחן את כלל הכוחות הפנימיים והחיצוניים שישפיעו על איראן במקרה של קריסת משטר האייתוללות. לפרטים נוספים ניתן לקבל את הדו"ח המלא.

רוצה גרסה קצרה לפוש / טוויטר / עמוד הבית?